הסוג הרביעי הוא בלגן אפוי למחצה

מותחן הדיבור השטוח, החוטף חייזרים “הסוג הרביעי” מציע מפגש קרוב שקובר רעיון מעניין תחת מטח של גימיק, hokum carnivallike. תערובת הסרט המסורבלת של קטעי פסאודו-דוקומנטריים מושפלים וחידושים בלתי מסודרים בסגנון “סטיל מיסטרי” היא לא משכנעת כמו שהיא מתרחקת, מה שהופך את קסמיה הקטנים של “פעילות פאראנורמלית” בולטים יותר בהשוואה.

“הסוג הרביעי” נפתח עם מילה יובוביץ ‘המופיעה על המסך, מציגה את עצמה בתור “שחקנית”, הראשונה של טענות מפוקפקות רבות הסרט עושה. יובוביץ ‘מספר לנו שהיא תנגן את ד”ר אביגיל אמילי טיילר, ושכל הטראומה שאנחנו עומדים לראות – כולל כמה צילומים, מומלץ, שהיא “מטרידה ביותר” – יכולה להיות נתמכת על ידי תיעוד וראיונות.

ואכן, אנחנו מיד זימן לשיחה עם ד”ר אביגיל טיילר “אמיתי”, אישה זומבית עיניים צלחת רדוף על ידי אותם אירועים מטרידות ביותר המתרחשים לפני תשע שנים.

טיילר ובעלה, שניהם פסיכולוגים, חוקרים כמה צירופי מקרים מוזרים שקורים בנומה, באלסקה. החולים מדווחים מתעוררים בשעה 3 לפנות בוקר, מרגישים חרדה ורואים ינשופים מושלגים עם עיניים גדולות באמת. הסרט מציג את האירועים הללו במסך מפוצל עם קטעי וידאו “אמיתיים”, גולמיים, של זיכרונותיהם של המטופלים שמשחקים זה לצד זה עם השחזורים של השחקנים.

סקרן לגבי הינשופים, טיילר מעמידה את המטופלים שלה תחת היפנוזה, שם היא מגלה כי הציפורים הלילית הם לא הדברים היחידים שיוצאים בלילה. אנו רואים גם את ד”ר טיילר “האמיתי”, שמדבר עם מנהל הסופר “סוג רביעי”, אולטונדה אוסונסאמי, על סט של אוניברסיטת צ’פמן של דרום קליפורניה, מזכיר כיצד המחקר הפסיכולוגי שלה נפרם בהדרגה כאשר התקרבה קצת יותר מדי אל האמת.

אמת זו, כמו כל “X-Filer” יודע, היא שם בחוץ, אבל “הסוג הרביעי”, זה מטושטש באופן זה לגמרי לא מכוונת. אוסונסאמי, שסרטו היחיד הוא הניצול הנורא של “המערה”, משקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לשכנע את הקהל באמיתות האירועים שהוא שוכח ליצור אפילו תחושה של מתח בסיסי. הפיצול שלו בין “המציאות” לבין “החיקוק מחדש” הוא כמעט מסיח את הדעת כמו התוצאה של בום-בום של המלחין Atli Orvarsson.

הסרט מצליח לשלוף כמה מזעזועים, למרות הפער בין הביצועים של יובוביץ ‘, שגרמה לשינה ולשינויים הפרועים של ד”ר טיילר “האמיתי”. שחקנים תומכים אליאס קוטאס וויל פטון בבירור לקח רמזים שלהם מן האחרון, אם כי. אפשר לתהות שוב אם המחזות האמי שלהם אמורים לתפקד כמו פרשנות על “המסתורין המסתורין” בית הספר למשחק.

אם כן, הכוונה, כמו כל דבר אחר בבלגן האפל למחצה, הולכת ונעלמת.