“הגיע הזמן שאחזור הביתה”: השיר של בלייק שלטון הופך לרומן

מאלבום 2012 שלו, לחיים, זה חג המולד, בלייק שלטון כתב את השיר “זמן לי לבוא הביתה”, מהומה מרגשת על תהילה וחגים, עם אמו, דורותי שאקלפורד. עכשיו, שקלפורד מרחיב את הסיפור לרומן בזמן לחג המולד. הנה קטע.

פרק 1

לרגע אני שוכחת באיזו עיר אני נמצאת.

אני בוהה בעץ חג המולד בכיכר שמתחת לחלון המלון שלי ומבינה שאני מטוגן. זה דבר אחד לשכוח איפה אתה נמצא אם אתה באמצע הארץ, אבל אתה לא שוכח שאתה בניו יורק, אלא אם כן היית על הכביש זמן רב, ארוך זמן.

זה מאוחר במנהטן, ואני לא צריך לעזוב בקרוב. אני חושב ברצינות על ההוצאות חג המולד באיזה מקום טרופי. כמו איי קיימן או אולי סתם איזה אי קטן ושמו לא מזוהה שבו אני יכולה ללגום משקאות עם מטריות השוחקות בהם, ואני לא צריכה לדאוג לשום דבר, או לדבר עם אף אחד.

ללא שם: כן, זה יהיה נחמד.

ראשי עדיין מזמזם. זה תמיד עושה אחרי הופעות, ולא רק מן הרעש על הבמה, אלא גם מן האנרגיה של הקהל. זה לא משאיר אותי קצת. לעמוד מול עשרים אלף אנשים מדיסון סקוור גארדן יכול לעשות את זה בשבילך. גם אם אתה לא headliner. לראות אותם שרים את השירים שכתבת בעצמך, כל שורה, כולם יחד. אי אפשר פשוט לכבות את המתג ולנסות ללכת לישון. או לנסות לעשות משהו, באמת.

אני בולעת כמה אספירינים ומניחה את בקבוקי המים על מדף החלון. כאב הראש מגיע ואני צריך משהו רק כדי לעזור לייצב את הנסיעה מטורף. טרמפ זה סוף סוף הולך לעצור לקחת הפסקה.

סיור Gunslingers פגע בכביש עם ארבעים ושניים תאריכים, כל נמכרו עם המוני מוכן למסיבה. זה היה מחויב כמו רובה ציד כפול עם Heath Sawyer ו שון Torrent. זה היה הימור מלכתחילה, זיווג של אמן כפרי עם כוכב רוק, שלא לדבר על כוכב עולה כמוני שותפות עם כוכב עושה את הקאמבק שלו. הייתי האמצע באמצע להופיע לפני Torrent, אשר הייתה הזדמנות גדולה בשבילי. איכשהו, מנהלים וסוכנים ותוויות הצליחו לגרום לזה לעבוד, והכל משום שהדיף ריח. ברגע שהתחלנו להרוויח כסף טוב עם תריסר מופעים, הם הוסיפו עוד 30 כולל מדיסון סקוור גארדן.

אני חושב על מה שהם הולכים בהתחלה לקרוא את הסיור. הטוב, הרע והטירוף המכוער. אני הייתי הבחור הטוב עם האלבום האחרון שלי שנקרא שני אקדחים. שון, כוכב רוק ידוע לשמצה, אשר סוף סוף יש לנקות ושחרר את האלבום שלו קאמבק קיד, היה הבחור הרע (והכותרת האמיתית). אבל אף אחד לא רצה להיות מתויג מכוער (במיוחד מאז מעשה הפתיחה היה קבוצה של נשים תאומות יפה בלהקה בשם Nixx). אז הלכנו עם סיור Gunslingers, דבר נחמד שכן זה היה ברור מהנהן הרשומה שלי.

אני צריך לחגוג עם הלהקה ואת התווית ואת קולבים על אני רק עזבתי למטה למטה, אבל אני עייף מדי. לא סתם סוג של עייפות, אלא אפוס סוף העולם, עייף. זה מייצר הרבה זומבים. סוג של עייף נשמה אולי לעולם לא לחזור.

הדרך הטובה ביותר שאני יכול לסכם את מצב רוחי היא כאילו מישהו זרק אותי ממטוס, אבל באמצע צונח לעבר האדמה מתחתיו אני מרגיש כמו נסחף לישון. אני ג’ייקל והייד של אנרגיה ורגש.

אני מבלה קצת זמן להסתכל באז מקוון על הקונצרט על המחשב הנייד שלי. ואז אני סוגר אותה ומנגב את עיני העייפות.

תוהה מה הם יחשבו אם אני שותף למה שאני באמת חושב על החג הזה?

אבל אין מקום לכנות, על היותך שטוף במלנכוליה. זה ז’אנר אחר. העולם שלי לא יאפשר את זה. השירים והאישיות שלי לא הולכים לשם. מוזיקאי כמו שון טורנט יכול, אבל לא אני. בדרך כלל אני לא הולך לשם, אבל זה סוף הסיור, והשדים הקטנים האלה של הספק מתחילים להזכיר לי שבסופו של דבר הזמן שלי יגיע. אני סוף סוף להגיע שוב לקרקע. הזרקור יזרח על מישהו אחר. זה תמיד כך.

הו הו הו הו.

המסיבה עדיין משתוללת, ואולי אחזור למטה לבר כדי להצטרף אליהם. אבל משהו בתוכי רוצה להיות לבד. הגיע הזמן לספר לכנופיית שלום. חורף הגיע ואני צריך ללכת לישון. המוסיקה עדיין מתנגנת, אבל יוצרי מוזיקה נסוגים, לפחות לזמן מה. כדי לכתוב שירים חדשים. כדי לפתח אסטרטגיות חדשות וסיורים. או אולי רק כדי לישון.

או אולי לחזור הביתה, בייחוד כשהיית כבר רחוק מדי.

אני מסיים את המים וחושב שאני צריך משהו קצת יותר חזק. ואז אני שומע את הטלפון שלי הולך. הוא מנגן שיר מוכר. זה המנהל שלי. רק ראיתי אותו אבל לא אמרתי לילה טוב. קרוב לוודאי שהוא תוהה אם הפרה המזומנת שלו רצה החוצה על ידי איילים.

נתתי לזה ללכת לדואר קולי. השעה אחת כאן בתפוח הגדול. רוב האנשים ישנים, חולמים על הימים הבאים, כשהם יראו את המשפחות שלהם ויפתחו מתנות ואוכלים ארוחות ביתיות רבות ויחגגו את עונת חג המולד. אבל לא את עסקי המוסיקה. הלב של העסק הזה ממשיך להכות, בבוקר, בצהריים ובלילה.

וכל מה שהם רוצים זה יותר, במיוחד כשהציבור דורש את זה.

לרגע אני לא רוצה לחשוב על העסק. אני לא רוצה לחשוב על התווית שלי ועל האלבום הבא שהם כבר רוצים שאני אעבוד עליו (שלא לדבר על אלבום חג המולד שאני אמור לסדר עליו פרטים). אני לא רוצה לשמוע את ההדגמות שהם שלחו לי או לנסות לחשוב על כותרות שירים עצמי.

כל מה שאני רוצה לחג המולד הוא שתיקה. ואולי את הנוחות של זר למדי.

דקה חולפת, והטלפון שוב כבה. אני הולך לאסוף אותו, קצת מעוצבן ומוכן לשאול את סם מה קורה. אבל הצלצול שונה.

“זה חייב להיות מישהו” מתחיל לשחק. אני צריך לדעת, כי זה אחד השירים שלי. זה בעצם השיר האהוב עלי של אמא שלי.

חייב להיות משהו לא בסדר.

“אמא?” 

Rמודפס על ידי הסדר עם ניו ספריה אמריקאית, בהוצאת קבוצת הפינגווין. זכויות יוצרים © דורותי שקלפורד, 2013.