IVF לעומת אימוץ: למה ‘פשוט לאמץ’ היא לא התשובה

אתמול כתבה ד”ר ונדי וולש על אמונתה כי זוגות הרוצים ילדים אך אינם מסוגלים להעלות על דעתם באופן טבעי צריכים לאמץ ולא להשתמש בטכנולוגיית הפריה חוץ גופית. זה פגע בעצב עבור הבלוגר ג’ולי רוביצ’ו של “הריון קטן”, אשר תיאר את מאבכיה עם פוריות. הנה, היא מגיבה לרעיון כי אימוץ היא בחירה טובה יותר עבור ההורים ועל הפלנטה.

מאת ג’ולי רוביצ’ו

דעה

אני פתוח לגבי העובדה שילדי נולדו באמצעות טיפול פוריות, ולכן אני שומע שאלה אחת לעתים תכופות: למה לא אימצת? לפעמים – לעתים נדירות – זה נשאל ברוח של סקרנות כנה, ובמקרים אלה אני שמח לדבר על הבחירות שלנו. אבל בדרך כלל, השאלה מעבירה שיפוט מרומז, ציפייה שאצדיק את עצמי: למה לא עשית את הדבר הפשוט שאני בטוח שהייתי עושה לעצמי?

אני מודה בזה; אני מקבל הגנתי. אני מסמלת את ההצעה כי הבחירות שלי פוריות הם עניין לדיון או שכנוע. זו באמת השאלה, נבחנים ונבחנים מחדש על ידי כל מי שנחשב אפילו לזמן קצר לסיוע לשכפול, ואנחנו לא לוקחים את זה בקלות. אתה שם זווית, ואנחנו בחנו את זה. בהרחבה. תחושת בחילה.

המאמר של ונדי נותן לי את ההזדמנות לעשות את זה עוד פעם אחת. שבע שנים אחרי ההחלטה הראשונית שלנו, אני עדיין מרגיש טוב לגבי הבחירה שלנו להמשיך רפואה בסיוע במקום אימוץ. הסיבות של כל אדם הן שונות, כמובן, ספציפית מאוד למצב שלה. הנה כמה משלנו.

מבחינתנו, העלות היתה בעיה, אבל לא באופן שבו מציעה ונדי. IVF הוא אכן יקר, וכמה מחזורים יכול להיות נחוץ כדי להשיג הריון מתמשך. עם זאת, ישנם מקרים בהם הפריה חוץ גופית עשויה להפוך למשמעותית יותר מאשר אימוץ: נשים שבקצה הצעיר של הספקטרום, אשר יכולות לקוות סביר להצלחה בתוך שלושה מחזורים, עשויות להוציא פחות כסף על טיפול מאשר הן היו מאמצות. בהתאם למרפאה שלך – הראשון שלנו טעון בערך $ 8,000 לכל מחזור – ואם יש לך כיסוי ביטוחי, כמו רוב לא, כמה ניסיונות עדיין יכול להיות זול יותר מאשר אימוץ. ובעוד שההצלחה תלויה במידה רבה באבחון ובמזל פשוט על גיל, זה הגיוני לחלוטין לשקול את הגורמים האלה, להסתכל על המספרים, ולהחליט, כפי שעשיתי בגיל 31, כי ART (Assisted Reproductive Technology) הוא שימוש הגיוני של הדולרים המשפחתיים שלך.

זה לא היה רק ​​את העלות הכספית שקלנו, אבל את החיסכון בזמן גם כן. רוב האנשים לא רואים טיפול פוריות עד שהם כבר ניסו להרות במשך שנה או יותר. המציאות של אימוץ היא כי אפילו בנסיבות הטובות ביותר, זה יכול לקחת שנים להביא ילד הביתה. ויש אפשרות של עיכובים נוספים – אם מלידה מחליטה להורה, מדינה שסוגרת את האימוץ הבינלאומי באופן בלתי צפוי. IVF יכול לקצר את ציר הזמן במידה ניכרת, סיכוי אטרקטיבי מאוד כאשר עוד שנה עברה ללא ילדים בחייך.

אבל זה היה הרבה יותר מזה, כי תמיד היינו בטוחים שאימוץ לא צריך – לא צריך – לייצר ילדים לנוחיות ההורים הממתינים. אחרי הכל, יש עוד אנשים עם צרכים מורכבים: משפחות מלידה וילדים, שאינם סתם “פה רעב”. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאפילו האימוץ הפתוח, הפשוט והמוסרי ביותר – אימוצים שמצליחים בהגדרתו של כל אחד – עדיין יכול להיות כרוך בתחושה עצומה של אובדן. זה עניין אותי עמוקות. וזה רק דוגמה אחת של המורכבות האימוץ של אימוץ. באמת אין “רק לאמץ”, ואנחנו לא כל מצוידים לקחת את הבעיות על. זה לא עושה אותנו לא ראוי להורות, אבל זה יכול אומר כי האימוץ אינו מתאים לנו.

מה שלא בא לידי ביטוי בהחלטתנו היה כל רעיון שעלינו “להציל את כדור הארץ” או “להציל את היתומים” או כל אחד מהמבנים האחרים שיצמצמו את האימוץ לפעולה של צדקה. ונדי כותבת: “הורים העומדים בפני אי פוריות עשויים לקבל הזדמנות נפלאה לעזור לפלנטה קצת”. אבל לא לכולנו יש הזדמנות? האם לאנשים פוריים אין אותו סיכוי לאמץ ילד נזקק? זוהי מחויבות משותפת, וכאשר אנשים עקרים נבחרים לשאת את זה בזמן שאחרים מתנצלים על עצמם כי התפיסה היתה קלה עבורם – טוב, זה מסתדר. וזה בלי לקחת על עצמו את הבעיה של לשים אימוץ על השווי לרכוב על אופניים במקום לנהוג האמר.

אבל העונג שלי שם הוא רגשי לגמרי. כך היתה גם הסיבה החזקה ביותר שלנו: היה לי רצון עז ומתמשך ליצור חיים, לשאת ולגדל ילד בידיעה שהסיבה היחידה שהוא קיים היא שהאהבה שלנו הביאה אותו לעולם. רציתי לקחת חלק במה שאני חושב שהוא אחד החוויות המכוננות של היותנו בני אדם מודרניים: יש לנו ילדים כי אנחנו רוצים, רק מפני שאנחנו אוהבים. זה אותו דחף שהרגיש בתחילה אנשים רבים שבסופו של דבר אימצו בהצלחה, ואותו דחף של וונדי היה, אני בטוחה, כשגילתה את שני ילדיה. אם זה לא בסדר, אז כולנו טועים ביחד. אבל כאשר היה לנו מזל מספיק כדי להגיע להורות, למה לדון בדרכים שיש לנו שם?