למה אני אוהבת את האף הגדול שלי: איך מצאתי ביטחון עצמי לעצמי ולבת שלי
יש לי אף גדול. זה סוג של האף שגורם לאנשים להשתמש במילים כמו “אופי”, או “אתני” כאשר הם מדברים על הפנים שלי. ברור, הם חושבים שאני חייב להיות “אתני” יש schnoz. ללא שם: בכל ההגינות, אני בערך אתנית, אבל לא נולדתי עם אף גדול במיוחד – זה תוצאה של מגוון של הפסקות אף במהלך שנות ההתבגרות שלי שמעולם לא החלימו כראוי. כך אפקט מדרון סקי בראש לא היה אמור להיות שם.
בסביבות 16, האף שלי קבע את מקום המנוחה האחרון והפך לנושא לדיון. אני זוכרת שהלכתי לבית של חברתי מריה לארוחת ערב, כשאמא היוונית אמרה, “הו, מריה, אני כל כך שמחה שהבאת חבר יווני הביתה!”
“גברת. כריסטוס, אני לא באמת יווני … “אמרתי בשקט.
“האם אתה בטוח? תסתכל על הפנים האלה, לאמא שלי יש אותו האף! “
לא אמרתי הרבה אחרי זה. מרגע זה ואילך, החלטתי להודות לפציעות הכדורגל השונות שלי שהכניסו אותי לגבינת פטה ביתית.
זמן לא רב לאחר מכן, אני זוכר בחור נאה במיוחד מהעיר הקטנה שלי ושאל אותי לארוחת ערב יום ראשון. אמא שלו תהיה כל כך שמחה אם הוא הביא הביתה בחורה איטלקית נחמד. שאלתי אותו בנימוס אם אותו דבר ילך לנערה יהודייה נחמדה והוא צחק, “וואו, אני מניח שאנחנו נראים די דומים אז, מה?”
ומובן מאליו שהאוכלוסייה היהודית טענה בי בקלות כי היא אחת משלהם. נהניתי, ובוודאי לקצור את היתרונות של, מעבר מגוון של גבולות אתניים במשך השנים הודות לצורת האף שלי. אני טועה לכל דבר, החל מאיטלקית ועד ארמנית, גרוזינית ליוונית, פורטוריקנית, לנערה היהודית המקומית הסמוכה. יותר מזה, זה לימד אותי איך זה לשנות את הפנים שלך לגדול לאהוב את זה. אני חושב שזה היה מתנה רגשית מוקדם.
אני יודע שזה נשמע מוזר. למה אפים שבורים שוב ושוב בביטחון במקום ניתוח אף? ובכן, בגיל 17 אמא שלי לקחה אותי לראות מנתח פלסטי כדי לשקול עבודה באף. אי-שם בחלק האחורי של ראשה (היא לא אמרה את זה, אבל ידעתי שהיא חושבת על זה), היא רצתה שאני אהיה יפה כמו שהג’נטיקה שלי יכולה להרשות לעצמה. היא בטח הרגישה כאילו היא נתנה לי אף די גדול והנסיבות לקחו את זה. אז למה לא לתקן את זה? למען האמת, אני לא נגד הנתיב הזה, אבל במקרה שלי ראיתי את האף שלי הופך מממוצע מוחלט לעסקה גדולה מילולית במהלך השנים המעודנות, המעצבות. שרדתי כמה התגרות, הרבה חבורות סגולות כחולות ואפילו הבנתי איך לעשות מגוון של איפור עיניים נראה כי גם העיניים הגדולות שלי את המוקד של הפנים שלי.
האף שלי הפך להיות סמל של כבוד רק אני יכול לזהות. הרגשתי כאילו זה מעבר פתוח לאו”ם של קבלת הפנים. זה לימד אותי מוקדם לא ממש אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים על הפנים שלי או כל היבט אחר של הגוף הפיזי שלי. זה מזכיר לי שהתמונה הגדולה, האושר שלי, תלויה ביכולת שלי להתמקד בטוב במקום לקטוף את עצמי בנפרד (כביכול) רע. אני אוהב את השיניים ואת החיוך שלי. אני אוהב את השיער שלי. הרגליים שלי עדיין אתלטי מכל אותן שנים של אימונים על המגרש – אני הולך לתת לאף ברור יותר לקבל אותי? וחוץ מזה, אין ערובה שהתוצאה “אחרי” תיראה הרבה יותר טוב.
בגיל 24, הפכתי לאמא. היה לי ילד מתוק, מושלם. שלוש שנים לאחר מכן, הייתי בהריון שוב עם ילדה קטנה שהיא תוצר של יהודי לגמרי, ובעל יווני, איטלקי ומרוקאי מאוד. במילים אחרות, ידעתי שלבת שלי יש את ההכנות הגנטיות ל”סנוז-אפלוזה “, ואני הייתי גאה יותר מאי פעם לשמור על האף שלי שלם. אם במקרה היא נולדה עם אף גדול, טוב, הייתי מזכירה לה שאני עושה טוב עם שלי: יצרתי ידידים חדשים, קיבלתי דפי מגזינים ומסעות פרסום ואפילו נעשיתי קבוע בטלוויזיה הבוקר. האף שלי פשוט הפך אביזר חתימה, כמו שרשרת הצהרת או שפתון צבעוני.
בעוד הבת שלי כמעט בת שלוש נולדה עם אף שמנוני, שנראה לא דומה לשלי (אנחנו יכולים להודות לסבתה מצד אביה), אני יודעת שיום אחד היא תהיה חסרת ביטחון לגבי משהו על פניה או על גופה. אני לא יודע מה, אבל אני מקווה שהיא תחשוב על האף הגדול שאני לובשת על הפנים שלי כל יום ומציירת את הכוח ואת הגאווה מזה שאני עושה.