התאוששות מופלאה

הבוקר סיפרנו את הסיפור על ג’יל פינלי, אשה בת שלושים ושתיים שסבלה מהתקף לב ונכנסה לתרדמת, רק כדי להתעורר אחרי שבעלה לקח לה את התמיכה בחיים. צפה בוידאו.

שוחחתי עם ג’יל וריאן פינלי אחרי הקטע שלהם, כי זה באמת סיפור מדהים וקשה לעטוף את הראש מסביב. לאחר שצפה אשתו נשארת בתרדמת במשך ארבעה עשר ימים, ריאן פינלי עשה את ההחלטה הקשה לקחת את אשתו של ארבע שנים הנחה של תמיכה בחיים. מזעזעת, ג’יל החלה להגיב ולהתעורר ברגע שתמיכה בחיים הוסרה. בתוך שישה ימים היא חזרה – לכל דבר ועניין – “נורמלי”. 

בעוד שמדהים לשמוע את ג’יל מדברת ועוברת את הזיכרונות הראשונים שלה (הזיכרון האמיתי הראשון שלה אחרי שהתעורר היה בגמילה), ולדבר על הדבר הראשון שאמרה (היא ביקשה שייקחו אותה למסעדה המקסיקנית האהובה עליה), רציתי לשמוע מריאן, בעלה, שנאלץ לבצע את אחת ההחלטות הקשות ביותר, וחווה את התוצאה המופלאה ביותר.

ש: ראיין, זה בטח היה רכבת הרים רגשית בשבילך. האם אתה וג’יל דנו בנושא התמיכה בחיים לפני התקף הלב שלה?

ראיין: לא, לא ממש דיברנו על זה. לפני כמה שנים נזכרתי שדודה שלי, שהייתי קרובה אליה מאוד, נפטרה אחרי שנרדמתי. אני זוכרת את ג’יל רואה אותה ואומרת, “בחיים לא הייתי רוצה לחיות ככה”. הזיכרון הזה חזר אלי כמו שאנשים אמרו לי שאני צריך להתחיל לקבל החלטות. היא לא יכלה להישאר עוד בבית החולים, ולא תהיה שום מתקן שיקנה אותה במצב של תופת. האפשרות היחידה היתה בית אבות, ואני פשוט לא יכולתי לשים אותה בבית אבות באותה מדינה.

ש: אנשים רבים שאלו את ג’יל מה היא זוכרת מהיום הראשון, מה היה הדבר הראשון שהיא אמרה, וכו ‘- אבל בשבילך, זה היה שבמובנים מסוימים הסתגלות רגשית קשה הולכת מקצה אחד לשני?

ראיין:  הו, זה בהחלט היה הסתגלות. אני לא רוצה להגיד שוויתרתי על תקווה, כי לא, אבל ניסיתי להסתגל לעובדה שג’יל לא תהיה כאן. כשלושה ימים לפני שהתעוררה, שקלתי – כלומר, אנשים אמרו, “צריך להתחיל לקבל החלטות”. שום מתקן גמילה לא ייקח אותה – חשבתי, את יודעת, אני לא רוצה אותה בבית אבות. אז הייתי צריך להתחיל להכין את עצמי.

ש: אז איך זה התחיל כשהתחילה לעשות קולות ולהתעורר?

ראיין:  זה היה, זה היה אופוריה. זה היה – אני לא יכול לדמיין תחושה טובה יותר ממה שהרגשתי אז. אני קורא לזה אופוריה, זה היה פשוט – לא יכולתי להאמין שזה קורה. הייתי צריך לקחת את זה פעמיים, וזה נמשך בערך עשרים וארבע שעות. באמת לא האמנתי שזה קורה. יומיים-שלושה לפני כן התכוננתי לגרוע ביותר ולמקרה הטוב ביותר. זה היה ממש כמו לחיות בחלום ליום אחד – ואז הוא היכה אותי, ‘היא חזרה, דמה’.