מעבר לרעלה: חייהן של נשים באיראן

החוק האיראני עדיין מעדיף גברים, אך נשים במדינה זו משכילות יותר ויש להן תפקיד גלוי יותר בחיים מאשר במדינות מוסלמיות רבות אחרות, כמו סעודיה. והמצב משתפר, לפי האשה הראשונה שמשמשת כמזכירה בממשלה באותה מדינה.

אבל כדי לראות את זה, מסומה אבטקאר אמר למארח המשותף מאט לאואר, המערב צריך להתגבר על האובססיה שלהם עם החג’אב, צעיף הראש שנשים איראניות מחויבות ללבוש לפי החוק.

“חיג’אב הוא סוג של פעולה חברתית”, אמר אבטקאר בראיון בשידור חי שנערך בטהראן, בירת איראן. “אני לא חושבת שזה נושא גדול לנשים, כי יש הרבה בעיות לנשים שהן כל כך חשובות, וחג’אב זה לא דבר גדול”.

נשים אינן שוות בחוקה האיראנית, שאומצה ב -1979 לאחר המהפכה שהפילה את שאה רזא פהלווי. החוקה מחייבת שהקוד החוקי יידרש לחוק השריעה, הקוד המוסרי האסלאמי המבוסס על הקוראן. סעיף IV של החוקה קובע כי “כל החוקים והתקנות האזרחיים, העונשיים, הכלכליים, המנהליים, התרבותיים, הצבאיים, הפוליטיים ואחרים חייבים להתבסס על קריטריונים אסלאמיים”.

השריעה יש טעם תנ”ך, מתן, למשל, עבור הציבור lashesings עבור עבירות מסוימות, וכן מוות על ידי stoning עבור נשים שהורשעו ניאוף.

אבל יש גם היבט תרבותי. איראן היא מדינה פרסית, ונשים יכולות לעשות הרבה דברים שהם לא יכולים לעשות בכמה מדינות אחרות, כולל סעודיה, שהיא אומה ערבית. לדוגמה, בסעודיה, נשים אינן מורשות לנהוג, לקבל השכלה באוניברסיטה או להחזיק במשרה ציבורית. באיראן, נשים לא רק לנהוג ברכב אישי, כמה מוניות נסיעה. הם עשויים להחזיק במשרות ציבוריות, ונשים מהוות 65% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה.

בטהראן יש חברת אש מקצועית המורכבת כולה מנשים, שחובשות חג’אבות תחת קסדות, ומגיבות לשיחות אש. זוהי החברה היחידה של כבאות נשים במזרח התיכון.

כמו כן, בעוד נשים איראניות צריך לכסות את השיער שלהם, הם לא צריכים לכסות את פניהם. מאחר שזהו החלק היחידי של גופם, הם דיווחו כי הם רוצים שהוא יהיה מושלם ככל האפשר, ומנתחים פלסטיים שעושים כרנופלסטיות – עבודות האף – עושים עסקים שואגים. נשים שאפיהן עדיין חבושות לאחר הניתוח הן תופעה שכיחה ברחובות טהראן.

אבל תחת החוק האיראני, אישה מטופלת כחצי גבר. בבית המשפט, עדות של שתי נשים שווה לזו של אדם אחד; בן אדם יורש כפליים מבתו; פיצוי על מוות בשוגג של גבר הוא כפול מזה של אישה.

גברים יכולים להתחתן עם נשים לא-מוסלמיות (לגברים מותר עד ארבע נשים, בתנאי שהם יכולים לספק לכולם), אבל נשים אינן יכולות להתחתן עם גברים לא-מוסלמים. אישה יכולה להתגרש רק בתנאים קיצוניים; אדם יכול להתגרש מאישה ללא סיבה.

בהתחשב בכל זאת, שאל לאואר את אבתקאר אם זכויות הנשים וחוקי השריעה יכולות להתקיים.

“אני מאמין שיש כמה קשיים בהבנת השריעה בתוך החוק “, השיבה אבתקאר. “כפי שאתם יודעים, אפילו המנהיגים הדתיים, באמצעות שלושה עשורים אחרי המהפכה, ניסו לפרש מחדש את האסלאם לטובת נשים. כמו כן, הפרלמנטריות, הם ניסו כל כך קשה להעביר חוקים לטובת נשים.

“לדוגמה, אם אדם מתגרש לאשתו, אשתו תהיה זכאית למחצית מעושרו”.

אבטקר מדברת אנגלית שוטפת, תוצאה של ההוצאות על ילדותה בארצות הברית בזמן שאביה סיים את הדוקטורט שלו. הוא הוצע לעבוד עם נאס”א, אך חזר לאיראן ב -1969 כאשר בתו הייתה בת 9. ב -1979, כאשר סטודנטית להנדסה באוניברסיטה בטהראן, היא הצטרפה לתנועת סטודנטים אסלאמית שהיתה מעורבת מאוד בהפלת השאה. היא הייתה אחת התלמידות שהשתלטו על השגרירות האמריקאית, ולקחו את בני ערובה האמריקאים במשך יותר משנה, ב -1979. בגלל השלטונות שלה באנגלית, היא הפכה לדוברת הסטודנטים. בשנת 2000 פרסמה ספר על חוויותיה.

אבטקר עברה מהנדסה לרפואה וכיום היא פרופסור לאימונולוגיה באוניברסיטת תארביית מודארס בטהראן. היא כיהנה כראש המחלקה לאיכות הסביבה בממשלת הרפורמה של הנשיא מוחמד ח’אתמי בשנים 1997-2005 וכיום מכהנת במועצת העיר טהראן. בשנת 2006, היא קיבלה את אלוף האומות המאוחדות של פרס כדור הארץ על עבודתה הסביבתית.

היא גם מייסדת של המרכז לשלום וסביבה באיראן.

אבטקר הודתה כי לנשים באיראן אין שוויון עם גברים, אבל היא אמרה לאואר, “זה משתנה בזמן. זה לוקח זמן לשנות את החוקים לטובת נשים, אבל היו לנו הרבה שיפורים. “