ג ‘יימס פטרסון חוזר עם מותחן חדש ב’ ירח דבש השני ‘

ג’יימס פטרסון שומר על הכשרון שלו למתח מוחשי, מצמרר, ברומן האחרון שלו, “ירח דבש שני”. הנה קטע.

פרולוג | דברים שהולכים באנג בלילה

אחד

הילד יהיה מפורסם בעולם יום אחד, אבל לא היתה שום דרך שהוא יכול לדמיין את זה עכשיו. מה ילד קטן יכול לחזות את העתיד, או להתחיל להבין את זה? ניד סינקלר בן השבע הושיט יד בחשיכה, ידו בעיוורון חשה בקיר כשיצא מחדר השינה שלו. הוא לא העז להדליק אור במסדרון. הוא לא העז להשמיע קול. אפילו לא ציוץ. עדיין לא.

אט אט הלך נד על בהונותיו לאורך המסדרון הארוך והצר, וצינת רצפת הפרקט בחורף של חורף של אלבאני, שהגיעה היישר אל פיג’מת הסופרמן שלו. הוא רעד, קר כקרח, שיניו על סף פטפוט.

הוא חיפש את המעקה בקצה המדרגות, זרועו של נד נופפה קדימה ואחורה כמו ענף עדין שנתפס ברוח. הוא לא חש דבר … עדיין לא כלום … אז –כן, הנה זה– העיקול החלק של אורן הלכה על קצות אצבעותיו.

הוא אחז במעקה, מוברק לבן, כל הדרך עד לקומה הראשונה, צעד שקט אחד בכל פעם.

מוקדם יותר באותו יום כמעט שכח נד כמה מבועת מהלילה. אחותו הגדולה, נורה, לקחה אותו לראות את הסרט החדש בעיר, סרט המשך, חזרה לעתיד חלק II. הוא היה צעיר מכדי לראות את המקור ארבע שנים קודם לכן.

קרא קטע מתוך “בית הספר התיכון של ג ‘יימס פטרסון: איך אני שורדים Bullies, ברוקולי וגל הנחש”

הוא ישב בתיאטרון החשוך עם דלי גדול של פופקורן בחמאה ובאר-קולה, ונד היה מקוטע לחלוטין להפליא על ידי הסרט, בייחוד המכונית של דלוריאן.

אילו רק יכולתי לנסוע לאורך זמן, השתוקק אחר כך. אני לא רוצה להיות כאן יותר. אני לא אוהב את זה כאן.

לא היה אכפת לו לאן הוא ילך, כל עוד הוא רחוק מביתו – ואת הבוגדאי הנורא שרדף אותו מאוחר בלילה. הוא ונורה היו עושים את בריחתם הגדולה וחיים באושר ועושר. עיר חדשה. בית חדש. ובגינה של הבית החדש? רק חבצלות צהובות, החביבה על נורה.

הוא אהב את אחותו כל כך. בכל פעם שהילדים האחרים בבלוק צחקו על הגמגום שלו –Ne-Ne-Ne-Ned, הם היו מקניטים באכזריות – נורה תמיד קמה על רגליו. היא אפילו נלחמה למענו. נורה היתה קשוחה כמו כל ילד. אולי בכל מקום שהם יגיעו יהיה בסדר להתחתן עם אחותך.

אבל בינתיים, הוא עדיין היה תקוע בביתו. אסיר. לכודים. שוכב ער כל לילה נורא מחכה שהצליל שהתפלל לא יבוא לעולם … אבל תמיד עשה.

תמיד, תמיד, תמיד.

הבוגימן.

שתיים

נד פנה ימינה בתחתית המדרגות, ידיו עדיין מנחות אותו בחושך, כשעשה את דרכו בחדר האוכל והשתטח, מכוסה בשטיחים בצבע בז’, לפני שעצר ליד הדלת לספריית אביו, אסור להיכנס פנימה, לא פעם.

הוא קפא כשגרגר החימום קרצף ואז נקש כמה פעמים, כאילו הוא נפגע חזק ומהר עם פטיש. בעקבות הרעש נשמע קולו של נהר מים שזרם מבעד לצינורות הישנים והחלודים. אבל לא יותר מזה. לא היו שום צעדים אחרים, שום קולות בבית. רק הלב שלו הולם בחוזקה על חזהו.

חזרי למיטה. ללא שם: אתה לא יכול להילחם bogeyman עכשיו. אולי כשאת גדולה יותר. בבקשה, בבקשה, בבקשה, לחזור למיטה.

אלא שנד כבר לא רצה להקשיב לקול שבתוך ראשו. קול אחר דיבר אליו עכשיו, הרבה יותר חזק. נועז יותר. חסר פחד. הוא אמר לו להמשיך. אל תפחד! אל תהיה חתול מפחיד!

נד נכנס לספרייה. ליד החלון היה שולחן מהגוני. הוא היה מואר בזוהר מעורפל של שעון חשמלי קטן, מהסוג עם המספרים האלה בסגנון הפוך שהסתובבו כמו אלה על לוח התוצאות הישן.

השולחן היה גדול, גדול מדי לחדר. היו לו שלוש מגירות גדולות בצד שמאל של הבסיס.

אבל המגירה היחידה שחשובה היתה התחתונה. הוא תמיד היה נעול.

הוא הושיט את ידו אל השולחן, בשתי ידיה, ואחז בידו ספל קפה ישן, שהיה בו כדי להחזיק עפרונות ועטים, מחקים וקליפים. אחרי נשימה עמוקה, כמעט כאילו הוא סופר עד שלוש, הרים את הספל.

הנה זה היה. המפתח. בדיוק כפי שמצא אותה לפני שבועות. מפני שבנים סקרנים בני שבע יכולים למצוא את רוב הדברים, במיוחד כאשר הם לא אמורים.

נד לקח את המפתח בידו, צבט אותו בין האגודל לאצבע לפני שהכניס אותו למנעול על המגירה התחתונה.

הוא נתן למפתח טוויסט קל בכיוון השעון עד ששמע את הצליל. לחץ על!

ואז, בזהירות רבה, לאט, כדי לא להשמיע קול, פתח נד את המגירה.

והוציא את האקדח.

שלוש

אוליביה סינקלר זינקה במיטה כל כך מהר שזה גרם לה קצת סחרחורת. המחשבה הראשונה שלה היתה שהחום התרחש, הרעש הנורא הזה של הצינור, שהיה מקפיץ את הבית כמעט.

אבל בגלל זה היא תמיד לבשה את אטמי שעווה כאשר היא הלכה לישון, כך שהיא יכולה לישון דרך כל זה. גם אטמי אוזניים תמיד פעלו. אף פעם לא זכרה שהתעוררה באמצע הלילה.

עד עכשיו.

אניזה לא היה החום והצינורות, מה זה היה? זה חייב להיות משהו.

אוליביה פנתה שמאלה לראות את הזמן. השעון על השידה אמר 12:20.

היא פנתה ימינה לראות את הכרית הריקה לצדה. היא היתה לבדה.

אוליביה הוציאה את אטמי אוזניה והניפה את רגליה מהמיטה, רגליה היחפות מצאה את נעלי הבית שלה בקרבת מקום. ברגע שהיא הדליקה את האור, היא נשמעה ברעש נוסף. את זה היא זיהתה מיד. זו היתה צרחה נוראה, פשוט איומה.

נורה!

פורצת החוצה מחדר השינה, אוליביה רץ לאורך המסדרון הארוך והצר לעבר חדר השינה של בתה, שם היה האור דולק.

כשפנתה את הפתח אל הפתח, חשה סחרחורת. היא חשה בחילה על בטנה.

בכל מקום היה דם. על הרצפה. על המיטה. מרוח על הקיר הצבוע ורוד בין כרזות של דבי גיבסון ודוראן דוראן.

עיניה של אוליביה הסתחררו סביב שאר החדר. היא נשמה נשימה עמוקה. ריח היריות היה עדיין סמיך באוויר. ברגע אחד, מזעזע לחלוטין, היא הבינה מה קרה.

ומה שקרה כבר יותר משנה.

אלוהים אדירים! הבת שלי! הבת המתוקה והחפה!

נורה ישבה מכורבלת בתוך הכדור הזעיר ליד המיטה של ​​המיטה. זרועותיה היו כרוכות היטב סביב ברכיה. היא היתה עירומה. היא בכתה. היא הביטה באחיה.

מעבר לחדר בפינה, נד, חיוור כשלג החורף בחוץ, עמד קפוא כמו פסל בפיג’מה של סופרמן. הוא לא הצליח אפילו למצמץ.

לרגע עמדה אוליביה קפואה. אבל בשנייה הבאה, כאילו נזכרה פתאום מי היא. אלה היו ילדיה.

היא היתה אמם.

אוליביה מיהרה אל נד וכרעה על ברכיה כדי לחבק אותו, זרועותיה לוחצות אותו אל חזה. הוא התחיל למלמל משהו, לחזור עליו שוב ושוב. “הבוגימן, “נשמע.

“ששש, “לחשה אוליביה באוזנו. “הכל בסדר. הכל בסדר, מותק. “

ואז, בזהירות רבה, הוציאה את האקדח מידו.

לאט, היא ניגשה אל הדלת, מביטה לאחור עוד פעם אחת בחדר. הבת שלה. בנה.

ואת “bogeyman” שוכב מת על הרצפה.

כעבור כמה רגעים הרימה את הטלפון במסדרון. היא עמדה שם והחזיקה את השפופרת במשך רגע ארוך, ואז חייגה.

“שמי אוליביה סינקלייר, “אמרה למפעיל 911. “הרגע הרגתי את בעלי”.

זכויות יוצרים © 2013 על ידי ג ‘יימס פטרסון